לזכרו של רס"ן רועי צ'אפל ז"ל
תמונות וסיפורים על רועי
מילדות ולתמיד
בסיום מסלול ההכשרה צועד את הק"מ האחרון של מסע הכומתה יד ביד עם אמא כמפקד פלוגה
"רועי השרה עליי המון רוגע, צחוק ופרופורציה בימים שהיו לי מאוד קשים. תמיד כשדיברנו יצאתי מחוייך הרבה יותר משהייתי."
"מהרגע שהתחלתי לעבוד איתו הבנתי שמדובר באחד מהטובים."
"בזכות רועי אני בוגר פנימייה."
"צאפל ידע להיות האיש הכי מצחיק, המפקד הכי טוב והחבר הכי טוב. היה ברור לכולנו שהוא עוד יהיה במ״פ של העורב. מאז שהוא קיבל את התפקיד התגאתי שהמ"פ של העורב חבר שלי."
"כשרועי ויובל עברו לגור יחד ביפו הדבר היחיד שעניין אותו זה ששולחן האוכל יהיה עץ עבה עם 6 כסאות ומעלה כדי שיוכל לארח את כולם לארוחות."
שחר ירימי, מפקד בפלוגה תחת רועי בבאח באוג 21.
"מצאתי סרטון קטן שבעיניי מתמצת את רועי -
רועי היה מקצוען מהשורה הראשונה
שתמיד שם לנגד עיניו פיקוד לפנים,
היווה דוגמא אישית לחייליו ולמפקדיו.
עד הרגע האחרון הוא היה הראשון להסתער
ולא חשבתי שהיה עושה אחרת".
(ניתן ללחוץ על כפתור השמע בצידו בימני התחתון של הסרטון כדי לשמוע את רועי)
בתפקידו כמ"פ טירונים, בטקס שנערך לאחר מסע הכומתה רועי העניק את הכומתה שלו לדן הררה, חייל בודד מארגנטינה.
דן מספר על רועי:
"הסיפור שלנו קצר אבל הוא הכי משמעותי בעולם עבורי. במהלך ההכשרה היה לי מאוד קשה ורציתי לוותר, אבל מעולם לא עזבת אותי. אני זוכר שבשעת בוקר מוקדמת, במהלך אימון לקראת המסע התחלנו ריצה עם אלונקות. פתאום נפלתי ואמרתי "עד לכאן הגעתי". חזרת לעזור לי ואמרת "אתה מסיים את זה איתי. אתה לא זז ממני". המשכנו יחד עם הכוחות שנותרו לי ואמרת לי "אתה רואה שאתה יכול?!".
הרגע הכי משמעותי בחיי הוא כאשר הענקת לי את הכומתה שלך.
תודה רבה על הכל. מתגעגע אליך כל יום."
רועי גיל
הייתי מפק״צ שצ׳אפל היה הסמ״פ בעורב ואז החלפתי אותו בתפקיד. בנוסף הוא היה מפקצ של הצוות שבו גדלתי (אוג 17) בלוחמים.
השם והדמות הזאת ״רועי צ׳אפל״ זה אחד האנשים המשמעותיים מהשירות הצבאי שלי.
הפיקוד דרך גובה העיניים, התחושה שהוא נתן לכל בן אדם שהוא באמת מקשיב לו, הדרך המיוחדת שלו לזכות באהדה ואהבה ואפילו הערצה מהחיילים שלו.
בלי פוזה, בלי סמכות או שימוש בכח שיש לו כמפקד.
רק הובלה דרך אנושיות, מקצועיות, משהו מאוד סוחף באישיות ובדרך שלו.
מנהיג אמיתי.
כשקיבלתי את התפקיד להחליף אותו הרגשתי שאלו הנעליים הכי גדולות שיכולתי להיכנס אליהן, הוא הרי הדמות הכי מוכרת ומוערכת בגדס"ר,
מי אני שאחליף אותו ואיך אצליח לעמוד בסטנדרטים שלו?
גם בזה הוא עזר לי וחנך אותי בצורה הכי טובה שרק יכולתי לבקש.
ב7.10 הייתי בניו זילנד, ובמקרה כמה שעות לפני מתקפת הפתע הנוראה הזו, רועי דיבר איתי בווצאפ לקראת הטיול שלו ושל יובל. הוא שאל אותי כל מיני דברים טכניים על הטיול וגם קצת המלצות. ההודעה האחרונה ששלח לי ב2:44 (ארבע שעות לפני שהכל התחיל) קיבלה משמעות שונה לגמרי אחרי שהוא נהרג לצערי.
חשוב לי שתדעו בתור המשפחה שלו שהוא היה אגדה עוד בחייו והשפיע על חיים של הרבה מאוד אנשים.
אני מלא הערכה לבן אדם שהיה ולדרך שבה חי.
יהי זכרו ברוך
תומר ארז
אני ורועי הכרנו בצבא. הייתי מפק"צ וסמ"פ בגדס"ר נח"ל כשיובל היתה קה"דית, אני ויובל היינו חברים טובים בזמן שהיא ורועי התחילו לצאת.
היינו צוחקים על זה שאת הקצינה היחידה בגדס"ר, שכולם היו דלוקים עליה בשלב כזה או אחר הצליח לתפוס צוער בבה"ד 1.
חייב להיות בחור מיוחד.
פעם ראשונה שנפגשנו הייתה בטיול ג'יפים ביער בן שמן – אני, יובל (זוגתי), רועי ויובל.
אני זוכר טוב מאוד את הטיול הזה, כי הוא היה הפתיחה לתקופה של המון כיף וחוויות.
ממבט ראשון היה ברור שרועי פשוט אחלה גבר, אחד כזה שאי אפשר לא לאהוב – מפרגן, חייכן, מצחיק ומלא בטחון עצמי. אחד כזה שמיד גורם לך להרגיש שאתה חבר טוב שלו. זכר בקיצור.
מאז טיילנו גם בהרי ירושלים ובמדבר ביחד. בטיול האחרון הייתה לרועי תקלה ברכב אז שינינו תוכניות, נסענו לאחותו שחר בבאר שבע להתייעץ ולאכול צהריים ומשם החלטנו לרדת לים המלח להעביר את הלילה במצוקי דרגות. על האש בערב, שקשוקה בבוקר, טיול רגלי באזור ים המלח, והביתה. תענוג.
כשרועי סיים את בה"ד 1 אני הייתי סמ"פ לוחמים בפלחה"ן. רועי שובץ להיות מפק"צ לוחמים כתפקיד ראשון, זה משהו שלא קורה אף פעם. צריך להבין שמפק"צ לוחמים זה הדובדבן שבקצפת של קצינים ביחידה, אין אחד שלא חולם על זה ובדרך כלל צריך לעבור חתיכת דרך ארוכה כדי להגיע לשם. צריך לקחת קצין צעיר ומורעל ולהפגיש אותו עם המציאות. את הלוחמים לא מניעים דרך פקודות שלומדים בבה"ד 1, אלא דרך יכולות שאוספים בדרך. ולכן התפקיד הזה לא מתאים לקצינים צעירים. יותר מזה, אם תשאלו צוער מה הוא רוצה שיהיה התפקיד הראשון שלו, בדרך כלל הוא יענה מפק"צ מסלול או מפק"צ בבא"ח. מפק"צ לוחמים בכלל לא תהיה אופציה בעיניו, כי זה פשוט לא יקרה. אבל הנה – עם רועי זה קרה, וכמובן שזה היה סיפור הצלחה.
באותה תקופה למ"פ עורב קראו גרובס, אני והוא היינו בקשר קרוב. אני זוכר ששאלתי אותו באחת השיחות איך יכול להיות שקצין שהרגע סיים בה"ד 1 מגיע להיות מפק"צ לוחמים, הוא ענה לי שהוא רוצה להכניס אנשים טובים וחזקים כדי להרים את הפלוגה, והיה לו ברור שזה יהיה רועי.
כשרועי המשיך לקורס מ"פים לא היה ספק שהוא עתיד לפקד על העורב. אם קודם דיברנו על זה שלהיות מפק"צ לוחמים זה הדובדבן שבקצפת של קצינים ביחידה, להיות מ"פ לוחמים זה השוקולד ששופכים מעל הדובדבן. מ"פים בלוחמים הם היחידה עצמה. הם מכתיבים את הקצב, הערכים והמקצועיות, ומעט מאוד מגיעים לשם. אחרי התפקיד הזה אפשר רק לרדת ולכן לא פלא שאחרי התפקיד הזה רועי תכנן להשתחרר.
ב07.10.23 בצהריים גויסתי למילואים ובדרך לבסיס בתמימותי שלחתי לרועי הודעה כדי לשאול אותו על בן של חבר למילואים שמשרת בעורב נח"ל ולא מצליחים ליצור איתו קשר. היה לי ברור שרועי בסדר ותכף אני אקבל תשובה כי הוא לא מהחברה שיכול לקרות להם משהו.
שהתבשרתי על נפילתו זה פגע בי כמו משאית, לא האמנתי.
בשנה – שנתיים האחרונות לצערי הקשר שלנו הוריד הילוך, אני השתחררתי ורועי שירת בתפקידים אינטנסיביים.
למרות זאת, רועי היה חבר אמיתי. אחד כזה שידעתי שלא משנה מתי ארים צלצול או אשלח הודעה זה יתקבל בחיוך ואהבה כאילו נפגשנו אתמול. הערכתי את זה שרועי ידע מה הוא אוהב ומה עושה לו טוב בחיים והקפיד לתחזק את הדברים האלה. בין אם זה טיולים, אוכל, חברים, זוגיות או כל דבר אחר. הוא גם היה הכי טוב בדברים האלה – נוהג הכי טוב, אוכל הכי טוב, חבר הכי טוב, בן זוג הכי טוב.
אני תמיד אזכור את צ'אפל כחבר אמיתי. זה שהצליח לגרום ליובל זאושניצר להתקלח.
מצורפת תמונה שלנו בים המלח מהטיול שהשתבש.
נדב כהן סקלי, מ"כ טירונים 931
הרושם הראשוני שהיה לי מצ'אפל הוא שהוא קצת שמנמן, לכן בריצה הראשונה שלנו נדהמתי לגלות שהוא אחד מהאנשים היותר מהירים שפגשתי בחיי. המפגש הראשון האמיתי שלנו לא היה הכי נעים, בלשון המעטה: לפני שהגיעו טירונים אוגוסט 21 לבא"ח היינו בהכנת סגל, שבמהלכה הייתה בדיקת נשק. ה-ב' קוד היה צריך ללכת לאנשהו אז הוא הפקיד אצלי את הנשק, ואני החברתי אותו לבן אדם שאסף את הנשקים של כולם לנשקייה. לאחר הבדיקה החזירו את כל הנשקים, ואני שכחתי שהופקדתי על הנשק הנוסף אז לא אספתי אותו. לאחר כשעתיים נזכרתי, הלכתי לחדרים ולנשקייה ולא מצאתי את הנשק. דיווחתי לסמ"פ וכולם עזבו את הכל וחיפשו את הנשק, שנמצא מתחת לאחת המיטות בחדר. אמנם האירוע נגמר ללא נזק - אך עדיין הפקרתי נשק וזומנתי לשיחה אצל המ"פ. כל כך נלחצתי. עד רגע זה מעולם לא קיבלתי שום עונש בצבא, פחדתי פחד מוות משבתות ולא רציתי לאכזב את חברה שלי.
כשנכנסתי לשיחה אצל צ'אפל המ"פ הוא ביקש ממני לתאר בדיוק מה קרה, ועניתי לו בכנות. להפתעתי הוא לא העניש אותי, והסתפק בכך שהבנתי את חומרת המעשה. מאותו רגע הבטחתי לעצמי שלא אאכזב אותו שוב: כשהחיילים סופסוף הגיעו כל הזמן הדגשתי להם את החשיבות של היצמדות לנשק, והשתדלתי להיות מפקד טוב שמוביל מתוך מקום של שיח ולימוד ולא מענישה. בסוף ההכשרה קיבלתי מצ'אפל את תואר "המפקד המצטיין". במבט לאחור - אני חושב שהוא ראה אותי מבפנים (כפי שראה הרבה אנשים סביבו) והבין שאם יעניש אותי זה רק יוריד אותי, בעוד שאם ייתן לו הזדמנות אהיה שלו.
סיפור נוסף מגיע משבוע השדאות: שבוע השדאות הוא אחד השבועות הקשים עבור המ"כ: ברובו המוחלט של הזמן, המ"כ, ורק הוא, נמצא יחד עם החיילים: מלמד אותם תכני שדאות - הסוואה, גורמי גילוי וניווט, וגם מוביל אותם במסעות ונכנס איתן מתחת לאלונקה. לכן, הופתעתי כשבמעבר לשלב האחרון של השבוע - המעבר מיער יתיר לבסיס - המ"פ העביר את הפיקוד על החיילים לסמלים ולקח את כל המ"כים להוריד פאניקה בנחל בוקק לכמה שעות, לפני החזרה לסיום השבוע. מבחינתי זה מראה שתי מעלות של רועי: הראשונה - האהבה לטבע, והשנייה - היכולת לאבחן את מצב הכוח - לדעת מתי לתת גז ולדרוש, ומתי לעצור, להירגע ולאגור כוחות הלאה.
צ'אפל היה המ"פ האהוב עליי ואחד מהאנשים שהכי הערכתי בשירותי הצבאי.
לעולם לא אשכח אותו.
איתי, לוחם 931
כבר תקופה רציתי לספר לך סיפור, ואני מרגיש שזה העיתוי הנכון. ברור לי שאת כבר מודעת לכמה הבן שלך גיבור, ברור לי שאת מודעת ללב
הענק שהיה לו ולהשפעה שהייתה לו על כל אדם שבו הוא נגע במהלך הדרך. אבל יש לי סיפור שממחיש את זה על הדרך הטובה ביותר.
קוראים לי איתי, התגייסתי באוגוסט 21 לגדוד 931, רועי היה המפ שלי בהכשרה, ולאחר מכן המשכתי איתו לארבעה חודשים נוספים בגדוד, ככה שבעצם שנה וחודשיים מהשירות שלי הוא היה המפ שלי, חצי שלם מהשירות.
היו לי המון המון סיפורים מדהימים איתו, הוא הסיבה שיצאתי לקורס מכים, הוא דחף אותי וחיזק אותי תמיד. אבל זה הסיפור שמתעלה על הכל:
חודש אחרי הגיוס, בהיותי טירון בצבא, מפוחד, בסך הכל חודש בתוך המערכת, עוד לא יודע מי נגד מי, עוד לא מבין אפילו לאן הגעתי. יצאנו לשבוע בשטח. חמש דקות לפני היציאה, נקרעה לי החולצה לשניים. כל הציוד כבר מוכן, האוטובוסים כבר בחנייה, ואני עם חצי חולצה ביד.
התחלתי לבכות מפחד של מה אני עושה עם עצמי, מה עכשיו? בטוח יענישו אותי, פחדתי לגשת למ״מ.
ישבתי בספסל וחטפתי התקף חרדה, כשלפתע רועי ראה אותי וניגש אליי לשאול מה קרה. בשלב הזה כבר הייתי בטוח שאני מקבל ריתוק, המפ, בכבודו ובעצמו ניגש אליי ואני עם חולצה קרועה ומאחר לזמן של המחלקה. הסברתי לו מה קרה ושאני מצטער ולא יודע מה לעשות, והוא בלי להתבלבל ביקש ממני לחכות בספסל, ונכנס למשרד. כל התסריטים האפשריים רצים אצלי בראש, אבל תסריט אחד לא תיארתי לעצמי שיקרה.
הוא נכנס למשרד, הוריד מעצמו את החולצה שלו, ויצא אליי, עם החולצת ב׳ שלו ביד, כשהוא על חצי מדים. נתן לי אותה, טפח לי על השכם ואמר לי ״יאאלה תמהר אתה מאחר לזמנים״.
אדם גדול, אישיות גדולה.
יהי זכרו ברוך.
שקד ישורון
גדלתי עם צאפל בפנימייה הצבאית. היינו באותה המחלקה (מחלקה 2) ובאופן כללי היינו חברים מאוד טובים בתקופה של הפנימייה.
עדיין לא הפנמתי את הסיטואציה, ובראש שלי צאפל עדיין חי, כי ככה אני זוכרת אותו מאז ומתמיד- חי וצוחק.
אמנם הזיכרון שלי על הפנים ואני לא זוכרת רגעים ספציפיים, אבל את ההרגשה שצאפל נתן לי להרגיש אי אפשר לשכוח.
אני במקור מאילת, ככה שהנסיעות והמרחק היו עניין מאוד רציני בשבילי.
תמיד הוא נתן לי הרגשה שאני אחותו הקטנה ושתמיד יש לי לאן לפנות ועם מי לדבר.
הוא היה הדבק בין כולם במחלקה שלנו, בין הבנים, לבנות, לשקטים ולבולטים. תמיד עושה צחוקים, תמיד מחייך ותמיד נמצא בשביל כולם.
במיוחד בתור ילד שיש לו עוד הרבה דאגות על הראש, הוא לא נתן לזה להשפיע עליו בקשרים עם אנשים אחרים והיה נקי מול כל אדם שפגש.
כשהגעתי לשבעה נזכרתי שהיינו בבית של רועי פעם כדי לשפץ את הפרגולה ולצבוע, לא זכרתי את זה עד אותו רגע שנכנסתי לרחוב וזה הכה בי. אני זוכרת שמבחינתנו זה היה ברור מאיליו שכולם באים לתת יד, כי הבית של רועי זה גם הבית שלנו.
תמיד הרגיש לי שצאפל עושה הכל מכל הלב- צוחק מכל הלב, אוהב מכל הלב, חי מכל הלב...ובגלל זה אני חושבת שאני בחיים לא אקלוט שהוא לא פה- כי הוא כל כך חי בראש שלי.
אני מאחלת לעצמי לחיות את החיים כמו שצאפל חי כי אני בטוחה שהוא לא פספס שנייה וחי אותם בכל העוצמה.
זה הדבר העיקרי שאני לקחתי על עצמי מאז אותה שבת... לנסות לחיות באותה עוצמה כמוהו, למרות שהוא היה משהו מיוחד.
צולם במאלא בצאלים. רועי החליט שהוא לוקח פרח ומתחיל לדגמן.
את רועי צ'אפל הכרתי בשיעור תיאטרון בכיתה ח'. היינו מעט מדי תלמידים בשביל כל הדמויות במחזמר, והמורה החליטה לצרף אלינו את תלמידי כיתה ז' הטובים ביותר. רועי היה אחד מהם.
זה לא הפריע לו שהוא היה צעיר יותר מכולם, וגם לא זה שהוא נכנס לתוך קבוצה מגובשת שבה כולם מכירים מלפני.
מהשניה הראשונה הוא כבר היה שייך. צ'אפל תמיד היה הראשון להציע עזרה לסחוב או לסדר ציוד, ותמיד עשה את זה בחיוך גדול. כשהיינו עייפים ועצבניים, הוא היה שם להקליל את האווירה עם חוש ההומור המיוחד שלו.
מאחורי הקלעים, כשפחדתי לשיר מול כל בית הספר, הוא תמיד היה שם להציע חיבוק או מסאז', לעשות לי פרצופים מצחיקים ולספר לי בדיחות עד שהייתי נרגעת.
כזה הוא היה, רועי שהכרתי ב-2011. ילד קסם עם לב מזהב ורגישות מדהימה. אחד שיודע לתת לך את ההרגשה שהוא באמת רואה אותך.
רועי שהכרתי היה ילד נדיר, ולפי הסיפורים ששמעתי עליו, הוא גדל להיות איש נדיר לא פחות.
היה ונשאר אחד מהטובים ביותר.
.jpg)
מאיה בן נון, חברה מחטיבת ביניים
בגיל 14 כמה חברים עשו לי מסיבת הפתעה וצ'אפל כל הזמן אמר לי שיש לו הפתעה ענקית בשבילי ליום הולדת.
הוא ביקש שניצא כולנו החוצה. יצאנו לתחילת הרחוב, ואז הוא הניח איזה משהו על הכביש הצית אותו ועף זיקוק לשמיים.
שאני אומרת זיקוק אני מתכוונת לזיקוק אמיתי כמו ביום העצמאות. היה בום מטורף, שכנים יצאו החוצה, ההורים שלי היו בבהלה מטורפת, אבל זה היה פשוט כל כך מצחיק, כל כך מפתיע ופשוט כל כך צ'אפל..
עד היום ככה ההורים שלי זוכרים אותו, הילד הצאבי המתוק שהרים לי מופע זיקוקים אמיתי ליומולדת 14.
קש"א גדסר נחל
רועי היה בשבילי ממש דמות להערצה. כשנכנסתי לתפקיד בגדסר לא הבנתי למה אני לא מפסיק לשמוע על הצ׳אפל הזה ומה כל כך מיוחד בו.
ואז אתה פוגש את הבחור ואתה מבין הכל. היכולת שלו לשים אותך במרכז, לתת לך תחושה שאכפת לו ממך תוך כמה רגעים בודדים.
הקלות שבה הוא היה עושה את זה, זה מפליא.
הוא היה קר רוח, חד כתער וידע תמיד מה הדבר הנכון להגיד. וכמו כל האנשים שהוא היה סביבם, גם אותי הוא מיגנט אליו וסובב אותי על האצבע הקטנה מתי שרק היה רוצה, כי זה צ׳אפל ומה לא נעשה בשבילו. יש בי המון הערכה אליו, והרבה ממה שלמדתי מהצבא היה דרכו ובדמותו.
אני לא יכול לחשוב עליו ולא להעלות חיוך, וככה תמיד הוא ייזכר אצלי.
דנה רלשית מג"ד גדס"ר:
איך אפשר לחשוב על סיפור אחד כשכל רגע עם צ'אפל נשאר בזיכרון.
אני עוברת על השיחות איתו בוואטסאפ, שומעת את ההקלטות שלו ותוך כדי העיניים מתמלאות בדמעות של בכי וצחוק.
הוא הבן אדם הכי מצחיק שקיים ויחד עם זה הכי מקצועי שיש. הוא יכל להקליל את המצבים הכי קשים, לעודד אנשים ולהרים כשקשה.
הוא רתם את כולם אחריו, ולסרב לו היה בלתי אפשרי. אין מצב שהוא היה מבקש לדחות לו"ז ולא הסכמתי, כשביקש טובות שלא קשורות אליי או אחרי שעזב את היחידה המשכתי לעזור לו בכל מה שביקש.
הוא מהאנשים שפשוט הפכו את השירות שלי לטוב יותר, שגרם לי לצחוק ולהסתכל בהומור על הצבא ועל החיים, שתמיד ראה את הטוב ונלחם על כל חייל.
לפעמים היה אומר שיגיע לישיבה רק בתנאי שיש אוכל, או שכשהיה צריך שאחתום לו על טפסים השחיל לי אותם מתחת לדלת והגיב לכל הודעה שחורה ומונפצת בצחוק, הומור וכמובן עם מדבקות.
בחיים לא פגשתי קצין של לוחמים שפשוט כולם אבל כולם העריצו אותו, כי הוא פשוט קודם כל בן אדם, לפני הדרגה והתפקיד.
צאפל נכנס ללב שלי (ומאמינה שלכל בן אדם שאי פעם הכיר) מהרגע הראשון שפגשתי אותו.
תופסים קו ג'נין.
אני והקשר"ג מבקרים את המוצב של הפלגה לראשונה מאז שצ'אפל נכנס כמפל״ג.
מגיעים למשרד שלו ומצפים לראות אותו עובד באטרף על איזה מעצר או יזומה-
אבל הוא לא במשרד.
אנחנו יוצאים ושואלים את אחד הלוחמים אם הוא ראה את צ'אפל, והוא מצביע על המרחב מאחורי המשרד.
הולכים לשם ורואים את צ'אפל עם מעדר מפרק לאיזה שיח את הצורה ומנקש את הצמחייה.
שאלנו אותו ״אחי מה אתה עושה?? לך תעבוד על המעצר של הלילה״,
וצ'אפל בשיא הרוגע אומר לנו:
״יש יום לאפר את הזקנה (ניקיון של המוצב), וכל עוד הלוחמים שלי מנקים אז אני מנקה איתם״.
באותו רגע הבנו שמדובר במישהו מיוחד.
שני, חברה מבית הספר היסודי
"רועי היה החבר הראשון שלי ומגיל צעיר מאוד הוא היה כל מה שהיה תמיד- ג׳נטלמן אמיתי, מצחיק וחברותי. אמא שלי תמיד אהבה אותו מאוד ועפה עליו ועל כמה שהוא חמוד. הוא היה פותח לי דלתות בכל מקום שהגענו אליו (בכיתה, בבתים, אפילו את השער בבית), היה קונה לי מתנות סמליות (בקבוקוני בשמים קטנים ומקסימים שעדיין יש לי כשחזתם מאיזה טיול לחול, שרשרת חצי לב שהיה אחד לי ואחד לו).
באחת הפעמים ההורים שלי ארגנו לי יום הולדת הפתעה.
הם הזמינו את כל הבנות בכיתה ואת רועי- הבן היחיד שהיה מספיק גבר גם בגיל כזה להגיע לאירוע של 20 בנות ועדיין להיות המסמר של הערב."
אלון, אוג 18, עורב נחל.
צ'אפל היה הסמ"פ שלי בתקופת הסדיר.
אחד הדברים שאהבתי בו זה שלמרות שהיה סמ"פ לא היה שום דיסטנס איתו. הוא דיבר בגובה העיניים ותמיד עם רגליים על הקרקע.
בחיי שכל לוחם בפלוגה היה שרוף עליו. אהב אותו. איך אפשר שלא?
הוא היה מקצוען על. על! ידע הכל, שמר על קור רוח אדיר במשימות ומעצרים. הייתי מרגיש בטוח איתו יותר מכל מפקד אחר. הוא היה חברמן עם כולם.
כמה חודשים לפני השחרור שלי נפצעתי ושוחררתי לתקופת מנוחה בבית. לאחר תקופה קצרה מאד רצו להחזיר אותי כשעוד לא החלמתי והייתי כאוב. כשהגעתי לבסיס צ'אפל ראה אותי ולא הבין מה אני עושה פה. לאחר שהסברתי לו שרוצים שאני אחזור הוא אמר לי "אלון, אני הולך עכשיו לישיבה, אם אתה תשאר פה כשאני חוזר אני אכנס בך" והוסיף "אני אדבר עם המ"פ, אני אטפל בזה, עוף הביתה לנוח ותחזור כשתרגיש טוב יותר".
כזה היה צ'אפל. הוא היה סגן מפקד הפלוגה אבל בפועל במקרה הזה הוא דאג לי יותר ממה שהקצין האישי שלי דאג. זו רמת האכפתיות שלו.
אהבתי אותו מאד ואני מתגעגע אליו וחושב עליו בכל יום.
אין עוד מפקד כזה.
הוא מזן אחר.
מיוחד במינו.
דניאל פרזיגר, מפקצ 931
אני זוכר עד היום את המילים הראשונות שאמרת לנו על עצמך בהכנת סגל.
אמרת לנו שאמנם אתה בא מעולם של פנימייה צבאית, ודברים שלמדת בקורס מפי"ם היו עבודות שלך בתיכון. אבל עם כל הרקע הצבאי שלך ועם כל זה שהצבא הוא מקום חשוב, אם הסיפור שלו היה רק להגן על המדינה -יכול להיות ששירות בתור קצין רגיל היה מספיק לך להרגיש שעשית את שלך. ואתה יכול להשתחרר ולהמשיך הלאה.
"אז למה המשכתי להיות מ"פ? מכל מיני סיבות... אבל גם כי הצבא אינו רק מקום ששומר על הביטחון של המדינה, הוא גם מקום שמוציא אזרחים טובים יותר, מקום של חינוך, מקום שבונה אנשים והופך אותם לטובים יותר"
ואמרת לנו שאם הסיפור פה הוא גם ביטחון המדינה וגם הוצאת אזרחים ואנשים טובים יותר-אז שווה להיות מ"פ ולהישאר עוד שנים בצבא.
ועכשיו, שנתיים לאחר מכן. היית כל כך קרוב ללהשתחרר...
נהרגת תוך כדי שאתה מגן על המדינה, נהרגת תוך כדי הצלת סופה, חולית, ניר יצחק ועוד ועוד. מי יודע מה היה קורה לולא היית שם...
הסיפור של הקרב האחרון שלך הוא סיפור של גבורה בעת קרב, גבורה של הגנה על המדינה. אבל אני רוצה שתדע -אני לא אתן למוות שלך להיות רק קיוּם של חלק אחד מהשליחות שראית בשירות הצבאי. לא אתן לו להיות רק קיום של הגנה על המדינה, אלא גם קיום של חינוך אנשים להיות טובים יותר.
כי אני, שהייתי מפקד תחתייך - אדם טוב יותר בזכותך, מה שלמדתי ממך עודנו מתהלך בי. ואני יודע שזה נכון על החברים שהיו איתי ובטוח שזה נכון על כל כך הרבה מהאנשים שפגשו אותך בדרך.
אתה נוכח בכל לב ולב שפגשת.
ולכן גם אם אתה כבר לא פה, העולם ממשיך -טוב יותר.
שמי סלע ברוקשטין, בן 28 ממושב באר טוביה, ואני אחד מאלה שזכו לשרת בעורב נח''ל יחד עם רועי צ'אפל בנכם היקר.
אני פגשתי את רועי פעם ראשונה בחודש מרץ 2019 כאשר הוחלט כי הוא יחליף אותי כמפקצ על צוות אוגוסט 17 בעורב שבאותו זמן כבר היה צוות בפלגת הלוחמים של העורב. רועי הגיע לפקד על הצוות היישר מבה''ד 1 כאשר סיים קורס קצינים, דבר אשר לא נהוג לעשות משום שכדי להיות מפקצ לוחמים אתה נדרש להוכיח את עצמך בתפקיד קודם לזה משום שלשם פיקוד והובלה של לוחמים נדרש ניסיון ואופי חזקים.
על אף זאת, ברגע שעלה הצורך לא הייתה שאלה שאת התפקיד הזה רועי ראוי לאייש. מקבלי ההחלטות בזמנו ראו לנכון למנות אותו כמפקצ לוחמים משום שראו בו את התכונות והיכולות הנדרשות לעמוד בתפקיד. במבחן התוצאה – הם צדקו ובענק.
רועי הגיע חסר ניסיון, אך עם נחישות, מצוינות ומעל הכל – צניעות וענווה. הוא נכנס בביטחון בעצמו ובמפקדים שנתנו בו אמון, אך תמיד היה נכון להקשיב וללמוד מהסובבים אותו, מפקדיו ופקודיו כאחד, מתוך רצון להשתפר ולהיות המפקד והאדם הכי טוב ומקצועי שהוא יכל להיות.
ליוויתי אותו מהצד כסמפ של פלגת העורב במשך 9 חודשים. ראיתי איך בשבועות ספורים הצוות כבר שכח ממני ואפילו כמעט התאהב ברועי. גם מהסתכלות מן הצד וגם משיחות עם הלוחמים ראיתי איך הם מקשיבים לו, לומדים ממנו, מכבדים אותו והכי חשוב בונים את עצמם יחד כצוות שבסופו של דבר ילך אחרי רועי המפקצ שלהם בעיניים עצומות ובביטחון כי הוא המתאים ביותר למשימה הזאת.
אחרי שהשתחררתי המשכתי לשמוע מדי פעם על רועי, ותמיד שמעתי את אותו הדבר: הוא פשוט תותח ומקצוען, ערכי ומכיל ותמיד היה מעולה בכל התפקידים אותם מילא עד כדי קבלת הזכות להיות מפקד עורב נח''ל. בתור אחד שהתלבט על יציאה לקורס מפים אני יכול לומר לכם את הדבר הבא כעובדה מוגמרת: כל קצין שיוצא לקורס מפים מהעורב עושה זאת כדי לקבל את התפקיד מפ עורב, אך כמובן שלא כולם מקבלים את זה. רק הטובים ביותר. רועי היה אחד מאותם טובים ביותר.
כששמעתי באותה שבת ארורה שגדס''ר נח''ל תופס את קו עזה סמכתי עליהם שיעשו את עבודת ההגנה והלחימה בצורה הטובה ביותר, אך גם חששתי מהתוצאות שעלולות לבוא. לצערי הן גם הגיעו. יחד עם זאת לא הפתיע אותי בכלל לשמוע שרועי נפל בקרב על הגנת הגבול תוך שהוא מוביל את לוחמיו בנחישות ובעוז עד הנשימה האחרונה. כזה הוא היה: מפקד אמיתי שנמצא מקדימה.
כששמעתי שהוא נפל נזכרתי שנפגשנו במקרה במסיבה התל אביב אני הוא ויובל והשלמנו המון פערים. הוא סיפר לי שהוא תכף משתחרר ושהם נוסעים לניו זילנד, שאל אותי אם שווה להתחיל ללמוד בפתוחה ואף הזמין אותי למסיבה שיובל מארגנת בסילבסטר. כשנזכרתי בזה גם נזכרתי כמה חפץ חיים הוא היה, ולקחתי לעצמי את הכמיהה הזאת לחיים עשירים מלאי חוויות וערכים ממנו כציווי להמשך, גם בתקופה הקשה הזאת וגם להמשך חיי.
משפחה יקרה, גידלתם וחינכתם ילד למופת, ערכי, ציוני, חבר שרואה תמיד את האחר, שהיה מוכן לתרום הכל למען האידיאל שלו, וכך עשה.
אני רוצה לחזק אתכם ולהשתתף בצערכם, מעכשיו בעל כורחכם אתם חלק בלתי נפרד ממשפחת עורב נח''ל, ואני מרשה לעצמי לדבר בשם כל משפחת עורב נח''ל – אנחנו אתכם ולצידם מעתה ועד עולם בכל דבר שתצטרכו. אל תהססו לפנות אליי או לעמותה של עורב נח''ל משום שגזרנו על עצמנו להיות משפחה אחת גדולה של כל הלוחמים, המפקדים, הנופלים ומשפחותיהם.
אני רוצה לאחל לאחל לכם שתדעו זמנים טובים בעתיד, שנצמח יחד מהזמן הקשה הזה ונהיה חזקים ומאוחדים בעתיד בטוח וטוב.
אוהב המון ופה תמיד, סלע
עילי פרידמן, סרס"פ של רועי ב931
צ'אפל היה בשבילי כמו אבא, כמו אח גדול וכמו מפקד בצבא כי אין מה לעשות זה מה שהוא היה, ידע מתי לפרגן, וידע מתי להעמיד במקום, הכל תמיד עם חן ועם רצון שיהיה רק טוב, אף פעם לא עם כוונת זדון.
תמיד אחרי שבוע של עבודה קשה, היה יכול להגיד לי 'פרידי יאלה בוא לאכול אני רעב ברמות' או לרדת עליי שאני רגיש מידי כי אני אומר לו שהוא חייב ללכת לישון לפני שהוא נוהג בבוקר מוקדם ויוצא הביתה ומידי פעם לצחוק על הריאלי ועל חיפה (הייתי גם בריאלי) ועל כל הדברים הקטנים שתמיד הרגשתי שרק שלי ושלו.
לא חושב שאני יכול להגיד על עוד בן אדם בעולם שזכיתי להכיר, זכיתי להחכים מחוכמתו וזכיתי להיות פקוד שלו. זכיתי ללמוד ממנו המון דברים שבחיים לא חשבתי לפני שהכרתי אותו.
כל הזמן בצבא דיברתי עם טירונים שלנו שלא הבינו למה הוא קשוח ואיך העונשים שלו יכולים להיות קשים, ותמיד הייתי מתאר אותו כמפקד הכי טוב שהם יכולים לחלום עליו כל החיים שלהם והכי חשוב, שלעומת כל המפקדים האחרים, הוא היה קודם כל בן אדם, אחר כך מפקד.
הדבר הכי גדול שלמדתי ממנו, זה לפני הכל, להיות קודם כל בן אדם.
שירה כהן
למדתי עם רועי בכיתה 6 שנים אין לי הרבה דברים ספציפים ומקרים שאני זוכרת אני רק זוכרת שהוא היה המלך של הצחוקים ותמיד הצחיק את כולם עם טוב לב ענק ושימת לב לילדים המתקשים יותר ותמיד היה רוצה לשלב אותם, לחבר אותם, שם לב אליהם. ובעדינות מיוחדת היה מצחיק ומתחשב ומכיל את כולם, אני זוכרת שיום אחד היתי עצובה והוא שאל אותי 'מה יש שירה למה נפלו פניך תרימי עיניך' משהו בסגנון שממש הצחיק אותי והיתי בלי מצב רוח בכלל.. אז ברגישות כזו מיוחדת תמיד היה רואה את האנשים סביבו החמלה אמיתית ומפיח בהם שמחה וצחוק מידיים!
